top of page
חיפוש
  • תמונת הסופר/תZohar Guy

להתרכז בעצמי

לפני מספר שנים, כשהתחלתי לחקור מי אני ומה המהות שלי, התהליך היה מלווה ברגשות אשם. הרי המהות של תהליך כזה היא קודם כל להתרכז בעצמך. איך זה מסתדר? מצד אחד השאיפה להיות במקום רוחני גבוה יותר התפרשה אצלי כמי שתורם ונותן לחברה ועושה לא רק בשביל עצמו. מצד שני, העבודה הרוחנית שעשיתי הייתה מאוד כן להתרכז בעצמי. מדיטציה, לצאת לטבע, טקסים, פסטיבלים, מסע חזון, כל אלה היו דברים שעשיתי למען עצמי ובאו על חשבון המשפחה שלי, על חשבון האנשים הקרובים אלי. תקופה ארוכה ליוו אותי רגשות האשם עד שהבנתי שהעבודה וההשקעה בעצמי היא בדיוק להפך מלהיות מרוכז בעצמי. הבנתי, שהדברים הנפלאים שהמסע הזה פנימה הביאו איתם מקרינים כלפי חוץ. שכשאני נמצא במקום טוב יותר אני יכול לתת דוגמא אישית טובה יותר לכל מי שסביבי. אני יכול להיות שליו, סבלני וסובלני כלפי אחרים. יותר מזה, כשהגעתי למקום טוב עם עצמי היה לי ברור מאליו שהגיע הזמן גם לעזור לאחרים ולעשות בשביל האחר. זה לא הגיע מתוך מחשבה שזה מה שנכון כמו לפני שהתחלתי את המסע. זה נבע ממקום של ידיעה ותחושה עמוקה שזה מה שנכון לי, שאני מוכן לזה. כשיצאתי לויז׳ן קווסט השלישי, היה לי ברור מאוד שכשאני יוצא למסע זה כבר ממש לא רק המסע שלי ולא משפיע רק עלי. אני עושה את זה למטרה גדולה יותר. איזו מטרה? עדיין לא ידעתי... אני לא בטוח שגם היום אני יודע לדייק את זה עד הסוף אבל גם זה יגיע עם הזמן. בשנה האחרונה זה היה אחד הדברים שהעסיקו אותי. מה אני יכול לתת ולתרום לעולם. מה אני יכול לתת לאחרים. כמו בהרבה תחומים אחרים, גם בנושא הזה אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. גיליתי שלא צריך שיהיה איזה משהו גרנדיוזי או מוגדר בנתינה כמו שדמיינתי, ציפיתי או חשבתי. לפעמים דווקא המחוות הקטנות, האישיות, אלה שמגיעות מלב אל לב, הן עולם ומלואו.

בחודשיים או שלושה האחרונים ההרגשה שלי השתנתה. ממקום שבו הרגשתי שאני כבר לא צריך להתרכז כל כך בעצמי כי אצלי כבר הכל טוב התחלתי לחוש שאולי לא זה המצב. זה התחיל מכל מיני נורות אזהרה שנדלקו אחת אחרי השנייה. אולי אם הייתי רגיש יותר או מנוסה יותר הייתי יכול להבחין בהן. מנורות אזהרה קטנות: הקפדה על כושר שהפכה קשה יותר, תזונה שהתדרדרה והפכה ללא מסודרת, סדר יום שמתסמס לאט לאט, להפסיק לכתוב ולקדם את הדברים שהתחלתי, ועד נורות אזהרה גדולות יותר כמו כעס ותסכול שמצטברים ויוצאים בצורה לא טובה. במידה מסוימת, חזרתי למחשבות שליוו אותי בהתחלה. החל בהכחשה שזה המצב, וגם אחרי שהבנתי, אז מה שוב אני צריך לחזור ולהשקיע רק בעצמי? איפה הנתינה? איפה העבודה על משהו גדול יותר מאשר עצמי? אבל הלימוד שלי מהחודשיים האלה הוא שאין ברירה. על מנת שאוכל לעשות מעבר לעצמי אני צריך קודם כל לחזור לבסיס כלשהו. קודם כל לדאוג לעצמי. אז התחלתי למצוא נקודות אחיזה: לחזור לרוץ ולעשות יוגה, לאכול טוב יותר, לתרגל מדיטציה, לצאת לים ולמדבר. ועם כל נקודת אחיזה התחלתי לטפס לאט לאט למעלה. תודה עמוקה לכל האנשים שהיו סביבי, סייעו ועודדו בכל אחד מאלה, גם אם לא ידעו או הרגישו שהם עוזרים. אני עוד לא מרגיש שהגעתי לנקודה שבה חזרתי להרגלים טובים שעוזרים לי להישאר למעלה, אבל הנה אני גם כותב וגם זה עושה לי ממש טוב.

אני שולח הרבה אהבה וטוב לכל מי שהתקופה האחרונה הייתה לו קשה והרגיש שההתמודדות קשה לו. בהסתכלות לאחור, אני מרגיש שדווקא בתקופות כאלה, גם אם זה לא מרגיש ככה, יש צמיחה פנימית ומגיעות הרבה תובנות חדשות.

אני מודה מעומק הלב לכל מי שלצידי: חברים ותיקים, חברים חדשים שהכרתי לאחרונה ועושים לי הרבה טוב, ולמשפחה הנפלאה שלי וזוגתי המדהימה שמתמודדת איתי כמו שאני.

57 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Commentaires


bottom of page