״בדיוק בדיוק כמו שאני, ככה זה טוב. כשאני שלם, לא חסר לי דבר, ומותר לי אותי לאהוב״
חודש עבר מאז השתחררתי ממילואים. תודעת המוות שקיבלה נוכחות עזה כל כך מאז ה-7.10 ליבתה אצלי את התשוקה לחיים. נוכחותו חסרת הפשרות של המוות הנכיחה אצלי את ארעיות החיים מחד ואת ההודיה הגדולה על כך שאני בריא ושאני בחיים מאידך ומתוך שני אלה את התשוקה לטרוף את החיים, להגשים חלומות ופנטזיות ולחיות כאילו אין מחר.
זה לא אומר רק לחיות בנהנתנות, זה אומר גם להגשים חלומות וליצור מתוך הנתינה שלי ומה שבאמת ממלא אותי בעשייה.
הגוף שלי, לעומת זאת, חושב אחרת. כבר חודש שהוא מסמן לי בכל דרך אפשרית להאט את הקצב. עייפות, פציעה בצלעות, צינון משמעותי ועוד הכריחו אותי להוריד משמעותית את רמת הפעילות שלי ולדחות חלק ניכר מכל מה שתכננתי בראש שראוי שאעשה.
שוב צפה אצלי בראש האבחנה הדקה בין השלב שבו אני ״מוותר לעצמי״ ומין הראוי שאתעקש ואמשיך בדרכי לבין ההקשבה לעצמי ולגוף שלי וההבנה שיש קצב לדברים, הקצב שככל הנראה יותר נכון לי. אבל, אולי זה בכלל פחד… הפחד מעצמי, מלממש את הפוטנציאל שלי, הפחד שאכשל במה שבאמת קרוב לליבי? ואם זה הפחד שאומר לי להאט, האם לא כדאי שאקשיב לו, למרות המוניטין המפוקפק שיצא לו?
השבוע, מתוך שיתופים במעגל הגברים, עלו בי מחשבות על מה מניע אותי. מה גורם לי לרצות לממש את עצמי, ללמוד, להתפתח, לתרום, להצליח, להשיג. כבר שיתפתי על המשמעות של הצלחה שאפשר לשנות אותה ואולי זה נושא שמתכתב עם המחשבות שעלו לי השבוע. האם המניע למעשים שלי, לרצון שלי להצליח הוא באמת רצון כנה או שמה זה מה שלמדתי לאורך החיים על שייכות? האם כדי להרגיש שייך ושווה אני צריך להצליח כי אם לא אצליח ארגיש נחות יותר? האם אני צריך להיות מפורסם כדי שיאהבו אותי? או עשיר עם המון כסף כדי להוכיח שאני שווה? האם אני צריך לתרום ולהתנדב יותר כדי להרגיש ראוי? כמה אנשים צריכים לאהוב אותי ולהגיד לי שאני מהמם כדי שגם אני ארגיש ככה ומה אעשה בשביל שיאהבו אותי? כמה חוויות אני צריך לצבור ולממש כדי שבאמת ארגיש חי?
ומה רע בלהיות מוצלח, מפורסם, עשיר, יפה, אהוב, תורם, משמעותי ולחוות המון חוויות מענגות? מה זה משנה מה מניע אותי לשם אם התוצאה טובה?
העניין הוא שלכל תוצאה יש מחיר ותהליך. יש דרך שצריך לעשות, בעיקר פנימית, כדי לעשות השתנות אמיתית ולהגיע ליעד המבוקש. כאשר המניע שגורם לי לצאת לדרך הוא חוסר פנימי, משהו בתוכי שלא התמלא וכעת מבקש שוב ושוב מזור, הדרך שאעשה עלולה להיות לא מדויקת לי. החוסר הזה, שמנהל אותי מתחת לפני השטח, לרוב מתוך התת מודע, עלול לגרום לחוסר בהירות בתשובה הזו של מה מניע אותי באמת. תחושת הריק הזו גורמת לי לרצות עוד ועוד ממשהו כדי למלא את החסך. זה לא רע או טוב, זה פשוט גובה ממני מחיר. חוסר הדיוק יכול לגרום לזה שלא אהיה בקצב הנכון לי במקרה הטוב או שלא אגיע ליעד שאני רוצה במקרה הפחות טוב.
על מנת ליצור דיוק ובהירות, אולי עדיף לרגע לעצור, להוריד את הקצב. להקשיב לפעימות הלב והקצב הפנימי שלי ולחזור לעשייה ממקום מדויק ונכון לי. לחזור ולהזכיר לעצמי, שגם אם לא השגתי והצלחתי והייתי ועשיתי, ככה זה טוב. אני ראוי לאהבה, אני ראוי להיות. כי בדיוק בדיוק כמו שאני, ככה זה טוב וכשאני שלם לא חסר לי דבר ומותר לי אותי לאהוב.